אפריל 2024
''אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום-
כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן''.
למה לי פוליטיקה עכשיו
רבות דובר בשנים האחרונות אודות הצורך בהפרדת הרשויות, כחלק מחיזוק המנגנונים הדמוקרטיים. כך במיוחד בנוגע למשטרה ולפרקליטות, אשר נמצאות תחת מתקפה מתמדת מצד גורמים רבים בימין ומשמאל. הויכוח הפוליטי הביא לכך שהצורך הקיים בפיקוח אפקטיבי על שני הגופים עתירי הכוח הללו לא מקבל ביטוי וכל דרישה לחיזוק מנגנוני הפיקוח והבקרה נצבעת אוטומטית בצבע של תומכי ההפיכה המשפטית או מתנגדיה והנפגע העיקרי מכך הוא הציבור. שימשתי בתפקיד בכיר במשטרת ישראל. לא רק בכיר, כי אם בתפקיד רגיש, שעסק בסוגיות הליבה המשמעותיות ביותר הנוגעות לזכויות הפרט, חדירה לפרטיות ויתר האדנים עליה נשענת הדמוקרטיה הישראלית.
במסגרת תפקידי, הייתי אמון על כל האזנות הסתר שמבצעת משטרת ישראל בכל רגע נתון ונדרשתי , במסגרת הפיקוח הלכאורי על האזנות הסתר, להיפגש מידי חודש עם היועץ המשפטי לממשלה ולדווח לו אודות האזנות הסתר. כבר בפגישות הראשונות התרשמתי כי הלכה למעשה אין פיקוח על משטרת ישראל בנושא. אני הבאתי עימי לפגישה חוברת עבת כרס עמוסת טבלאות ונתונים ועוזרותיו של היועץ המשפטי דאז, ווינשטיין, סרקו במהירות את הנתונים בחוברת ושאלו מספר שאלות כלליות.
ההתרשמות שלי הייתה כי כולנו מודעים לעובדה כי אין כל פיקוח, בוודאי שלא פיקוח אפקטיבי, על פעילות הסיגינט של משטרת ישראל, אבל כולנו משחקים את המשחק ועושים הצגה של תהליך פיקוח. מה שעניין את היועץ בעיקר היה קיומן של האזנות סתר חריגות, משמע, האזנות לנבחרי ציבור, אשר ממילא לא התקיימו ללא אישור היועמ"ש עצמו, כך שהשאלות היו מיותרות למדי והתשובות עליהן כבר היו ידועות מראש.
הלכה למעשה המשטרה יכולה הייתה לעשות כעולה על רוחה בתחום הסיגינט וכך נהגה. כל בקשה להאזנת סתר שהוגשה לשופט התקבלה במלואה ברובם המוחלט של המקרים והשופטים הפכו את עצמם לחותמת גומי. המשטרה היא גוף לומד ודינאמי ומהר מאד הבינה שאף גורם לא באמת מפקח על פעילותה ואף גורם לא מסוגל להשפיע על מה שנעשה בתוך הארגון. פסקי דין ביקורתיים של שופטים, אשר אמורים לשמש את המשטרה והפרקליטות כביקורת מקצועית וככלי יעיל לתחקיר ושיפור, מצאו את דרכם עד מהרה אל פחי האשפה המשרדיים בלוויית הערה מזלזלת של אחד מהיועצים המשפטיים הפזורים תחת כל עץ רענן בשני הארגונים.
בעוד שהפרקליטות מתנהלת כמצודה ולא חשה מחוייבת לתהליכי פיקוח ובקרה אמיתיים, הרי שהמשטרה פיתחה מנגנונים, שמתמחים בהמרה של חקיקה ראשית לנהלים ופקודות, באופן וירטואוזי, מעוות ולא מתוחכם למדי, אשר כל בקרה אפקטיבית הייתה מגלה את הפער הבלתי נסלח בין החקיקה המקורית ומטרותיה, כפי שהוגדרו בכנסת, לבין התוצר הסופי בו נעשה שימוש במשטרה.
בעבר סברתי כי הפרקליטות היא גוף מסודר וממושמע, אשר שומר על ממלכתיות ומהווה כשלעצמו גורם מפקח על התנהלות המשטרה במקומות בהם ישנם ממשקים מקצועיים- הליכים פליליים מחד ותביעות אזרחיות נגד המשטרה בהן מייצגת הפרקליטות מאידך. לפני אי אלו שנים, כשהייתי בתפקיד ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בחטיבת המודיעין, הוגשה נגדי תביעה אזרחית בגין פעולה שביצעתי עוד כשהייתי נציג משטרת ישראל באמריקה הלטינית.
נהניתי מתחושת ההגנה והמטרייה שהפרקליטות העניקה לי בהגנה עליי ווידאתי שכל המסמכים האותנטיים יוגשו וכל פרט ופרט יובהרו לפרקליטה המייצגת. התביעה נמחקה די מהר, לאחר שהנחנו את כלל הראיות בפני בית המשפט ואני נותרתי עם רושם חיובי. רושם זה נשמר גם כשישבתי לדיונים ארוכים עם נציגי היועץ המשפטי אודות שימוש במערכות מסווגות וסוגיות אגירת מידע ופגיעה בפרטיות. בדיעבד הבנתי כי הכל היה פסאדה.
I've looked at life from both sides now
לראשונה נחשפתי לבריונות הפרקליטות ולדורסנותה בשנת 2016, כשנדרשתי להגיש לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים בירושלים עתירה מנהלית נגד המשטרה. לפתע חשתי ברוח הקרה, הדוקרת והמאיימת שנשבה מכיוון נציגי הפרקליטות שייצגו את המשטרה. נדהמתי לגלות כי פרקליטים בכירים משקרים במענה רשמי לבית המשפט ואף מתריסים מול השופט/ת במהלך הדיון עצמו. זו הייתה עבורי קריאת השכמה צורמת וכואבת. המציאות טפחה על פניי באחת.
מאז הגשתי עוד מספר עתירות מנהליות ולמדתי על בשרי את הדברים הבאים- פרקליטים רוצים ''לנצח'' בהליך בכל מחיר ולרצות את שלוחיהם ולכן, לעיתים מזומנות, הם מתנהלים באופן שמזכיר קונסיליירים של ארגון פשע ולא נציגי מדינה. אין בהתנהלותם טיפת ממלכתיות, האמת איננה נר לרגליהם והם יודעים כי השופטים חוששים מהם ונכנעים להם, למרות שהאמת הייתה ברורה ולמרות שהצדק היה לצידי בעתירות שהגשתי.
היו אף פרקליטים שלא חששו להביע את שכרון הכוח ובמסגרת פגישות גישור איימו עלי ישירות ואמרו לי- "אנחנו נרסק אותך בבית המשפט. כדאי לך להתפשר ולוותר, כי בדיון הדברים יוצגו על ידנו בצורה אחרת לגמרי ואתה תפסיד". כל זה למרות שהייתי בשירות פעיל ובדרגה בכירה. עורכי דיני המליצו לי לא להתעמת עם הפרקליטות. גם הם חששו וידעו כי ייתכן והם יצטרכו את הפרקליטים הללו ביום מן הימים וידעו כי חלקם אף עתיד להתמנות לתפקידי שפיטה. מי שלא חזה בשלושה פרקליטים בכירים מתייצבים בבית המשפט המחוזי ו''מכווצים גבות'' מול השופט, לא ראה מופע אימים מימיו. אני, שהייתי חלק מהמערכת משך עשרות שנים, נדהמתי מגודל ההשפעה של הפרקליטים על שופטים וותיקים ומכובדים, כאילו אין די בכוחה של המדינה מול האזרח בבית המשפט והם נדרשים למהלכים פסולים.
שאלתי את עצמי לא אחת מדוע נדרשים שלושה פרקליטים בכירים להגיע לדיון אזרחי בו מייצג הלכה למעשה פרקליט אחד? הנסיון לימד אותי כי מטרת הגעתם היא איננה מקצועית, כאמור, לרוב פרקליט אחד מנהל את התיק ויכול להופיע לבד בבית המשפט. המטרה היא ליצור השפעה פסיכולוגית על השופט ועל העותר/תובע ולהבהיר כי מדובר בתיק שהפרקליטות מייחסת לו חשיבות רבה ולכן מספר פרקליטים פוקדים את אולמו. תארו לעצמכם מספר קציני משטרה בכירים מופיעים בדיון הארכת מעצר או בדיון הוכחות ויושבים מול השופט. זהו מהלך יחסי ציבור והשפעה פסולה.
אין זו הפעולה הפסולה היחידה שפרקליטים מסויימים מבצעים, בניגוד לכללי האתיקה של הפרקליטות עצמה. איןן בכוונתי להכפיש ארגון שלם. בטוחני כי פרקליטים רבים עושים מלאכתם נאמנה, אבל במסגרת העתירות המנהליות ושתי תביעות לשון הרע שהגשתי, נחשפתי לתרבות הארגונית ולפרקליטים שהמטרה קידשה את האמצעים בהם נקטו וכל קשר בין התנהלותם לבין הקוד האתי וכללי ההתנהלות של הפרקליטות היה מקרי בהחלט. על בסיס נסיוני אני יכול לקבוע, כי כל אזרח צריך לחשוש מפני כוחה הרב והבלתי מרוסן של הפרקליטות.
חוק נציב התלונות חייב להשתנות
הנסיון שלי לא התמצה בהליכים מנהליים, אלא בתפקידיו של נציב התלונות על מייצגי המדינה בערכאות, מוסד חיוני מעין כמוהו, אשר עבר בתקופתה של הילה גרסטל טלטלות בגלל התוקפנות הבלתי מרוסנת של הפרקליטות. התרשמתי מנסיונותיו של הנציב הקודם, כב' השופט בדימ' דוד רוזן, להגיע לחקר האמת מול מאמצי גורמים שונים להלך אימים ולסכל כל תהליך אמיתי של ביקורת. מי מכיר את חוק הנציבות מבין כי מדובר בבדיחה.
חוק הנציבות אינו מאפשר בדיקות מקצועיות ומעמיקות ומאפשר לפרקליטות לעשות כעולה על רוחה ולהדוף בזלזול כל תלונה או ביקורת מקצועית. לפרקליטות יש שיטה מובנית למענה לתלונות שהגיעו לבדיקת הנציב-
ראשית טוענים שהבדיקה של הנציב נעשית ללא סמכות משלל תירוצים.
שנית טוענים לגופו של המתלונן ומכפישים אותו בכל דרך אפשרית.
שלישית, מוסיפים ''רקע'' אודות המתלונן והאירועים שהביאו לכאורה להגשת התלונה וגוררים את הנציב למחוזות הטפל.
רביעית, משבצים במענה מספר פעמים את המשפטים "התלונה היא תלונת שווא", "הטענות חסרות שחר ובסיס", "התלונה נועה להטיל דופי ותו לא" ועוד כהנה וכנה כיד הדמיון השורה על הפרקליט המשיב לתלונה.
ולסיום, לבל ישתמע לשתי פנים, ייכתבו על ידי הפרקליטות, שהיא כזכור הנילון, המסקנות הנחרצות והבלתי משתמעות שנועדו לעיני הנציב- יש לסגור את הבדיקה ולדחות את התלונה לאלתר.
חוק הנציבות פשוט לא מתאים למשימה.
עלינו לוודא כי הפרקליטות תפעל באופן ממלכתי והגון- הפרקליטות אינה צד להתנצחות מול אזרחים אשר תובעים את משרדי הממשלה או אזרחים המגישים עתירות. הפרקליט אינו בגדר קונסילייירי בעל נאמנות עיוורת ואין לו מנדט לסייע להכשיר שקרים ופעולות פסולות שביצעו עובדי מדינה על מנת למצוא להם מוצא מהסתבכות.
בבואנו לדון בסוגיית הפרדת הרשויות וחיזוקן, עלינו לוודא כי מנגנוני הפיקוח והבקרה יעילים, מצויידים בכלים מתאימים, ביכולות בדיקה וביקורת אמיתיות ויעילות וב''שיניים'' באופן שיאפשר ענישה הולמת וירתיע בעלי תפקידים במשטרה ובפרקליטות מפני התנהלות מופקרת ומסוכנת. אני מאד בעד משטרה ופרקליטות עצמאיות ומקצועיות, אבל חובה לפקח ולשמור על השומרים. עלינו לחזק את הנציבויות הקיימות ולבנות נוספות, שתהיינה כמו שרשרת מגדלורים שמאירים ונראים למרחוק.
זו תהיה תחילתה של דמוקרטיה אמיתית.
תנ"צ (ד') גיא ניר